המשורר חזי לסקלי: השיר "אם תרצו"
אם תרצו ספגטי בולונז,
תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם.
אם תרצו את כל הספגטי בולונז שבעולם
תקבלו בקושי מעטפה ריקה עם פתק:
"משלוח הבולונז אבד בדרך
ממרסי לחיפה
אולי טבע בים
אולי נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן
אולי התפוצץ בטעות".
אם תרצו אהבה,
תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת,
בלי כלום.
אחרי הבכי והשינה תבינו שאפשר
להשתמש במעטפה הריקה,
לשים בה משהו:
אולי שבר זכוכית
אולי טבעת שהתעקמה
אולי קווצת שיער. משהו.
אם תבקשו מעטפה ריקה,
תקבלו אהבה,
את כל האהבה שבעולם.
כותרת שירו של חזי לסקלי מדברת אלינו בשני אופנים:
האחד - אנחנו מבינים שהשיר יעסוק ברצון שלנו, ואנחנו משערים שהוא יאמר לנו כי מה שחשוב לנו יכול להתגשם, אם נרצה אותו מספיק. מה שחשוב לנו יתממש, אם נהיה אקטיביים ונפעל למימושו ונרצה אותו בכל מאודנו.
השני - כישראלים, כולנו מכירים את פסוקו של הרצל - "אם תרצו אין זו אגדה". כלומר, למשמעות הראשונה שדיברנו עליה נוספת עוד משמעות, שמעצימה את הראשונה. כנראה, כך אנחנו מסיקים מהכותרת, שמה שנרצה הוא חשוב מאוד אבל גם קשה להשגה, כמו מדינת היהודים שהרצל כתב עליה בספרו אלטנוילנד; כביכול אמר הרצל: "מה שחשוב לכם מאוד נדמה לכם כאגדה לא מושגת, אבל אם תרצו מספיק ובנחישות זו לא תהיה אגדה".
ולסקלי אומר לנו, כי כמו שבמציאות האגדה הציונית התגשמה, כך יתגשם רצוננו. אחר כך, כשאנחנו קוראים את השיר, נפגוש בתנאים שלסקלי מציב כדי שאותה אגדה אכן תתגשם.
ואם תרצו, יש כאן גם אופן שלישי. אמרתו של הרצל לא סתם ידועה לכולנו. הרצל הוא אולי האדם היחידי שמקובל על כל היהודים שאינם חרדים במדינת ישראל, ימין ושמאל, ורחובות על שמו קיימים בכל ערי ישראל. אם כן, במתן כותרת שכזו לשירו, לסקלי אומר לנו כי העצות שהוא עתיד לתת לנו בשיר הן אוניברסליות ונכונות לגבי כל הקוראים, לפחות היהודים שמביניהם הקוראים את שירו, ובכך הוא מעניק לשירו תוקף חזק יותר מאשר לשיר רגיל.
ואכן, בשניים משלושת חלקי השיר משתמש לסקלי בביטוי "אם תרצו", כמעין לייטמוטיב הרץ לאורכם. עם זאת, בבית השלישי מחליף לסקלי את הביטוי הזה בביטוי אחר, וננסה לבדוק מדוע הוא עושה זאת.
תשע השורות הראשונות של השיר
השורות האלה עוסקות ברצון שלנו לקבל ספגטי בולונז, ובמה שיקרה אחר כך: ישנה אופציה שנקבל את הספגטי, וישנה אופציה שלא נקבל אותו ובמקום זאת נקבל פתק במעטפה המודיע לנו שהספגטי אבד, לא ברור כיצד - אולי טבע, אולי נחטף ואולי התפוצץ בטעות - כולן אפשרויות אלימות ומסכנות חיים או ממיתות.
למה ספגטי בולונז? לא ברור.
בשתי השורות הראשונות של הבית כותב המשורר כי לרצות ספגטי זה בסדר, אפילו יותר מבסדר, כי אז נקבל את כל הספגטי שבעולם. אלא שמייד אחר כך מסייג המשורר את דבריו - לרצות לקבל את כל הספגטי שבעולם, זה כבר לא בסדר, והתגובה בהתאם - הספגטי אבד! וגם התגובה הזאת כמעט ולא הגיעה - "תקבלו בקושי מעטפה עם פתק".
כיצד אבד הספגטי? לא ידוע, יש כאן שלושה "אולי" בשלוש שורות. מה שכן ידוע הוא גורלו המר. ישנם אוזבקים והם משולחי רסן ומבטאים פריעת סדר ופריעת ציפיות - במקום משלוח שהוזמן בחוץ לארץ ומגיע ארצה, ישנם שודדי ים שחוטפים סחורות. נכנס כאן משהו אנכרוניסטי ששייך לתקופה אחרת, קדומה יותר, מודרנית פחות, משהו אגדי. האם זו האגדה שאם נרצה היא לא תהיה?
ואולי זו תגובה ראויה להתנהלות לא ראויה מצידנו. ההתנהלות הזאת שלנו פרעה את הגבולות ורצתה מה שאי אפשר לקבל - את כל הספגטי שבעולם, ולכן נענתה בפריעת סדר שיש בו אף אלימות.
ויש כאן עוד מרכיב, והוא העמימות והאי-ידיעה: לא ידוע מה עלה בגורלו של הספגטי. מול הרצון התובע והמתעקש על שלו, ללא גבולות, מציב המשורר תגובה ראויה של עמימות, כביכול המשורר אומר לאדם שרצה ספגטי: לא רק שלא תקבל אותו, אלא שאף לא תוכל להתנחם בידיעה מדוע לא קיבלת אותו. מחיר הרצון המופרז והגחמני הוא שלא תקבל את מה שתרצה, ואף לא תדע מדוע!
אולי המשורר רומז לנו שעדיף לשמור על מידתיות, גם כשרוצים משהו חשוב, ואם לא שומרים עליה, הכול מתפרק. רעיון זה מזכיר לנו את האגדה על הדייג ודג הפלא, שבה הדייג ביקש בפזיזות מהדג שלוש משאלות ונחל אכזבה מרה.
תשע השורות הבאות של השיר
שורות אלה בנויות בהיפוך לשורות שקדמו להן. אם השורות הקודמות החלו במילוי משאלת הקורא והמשיכו באי-מילוי משאלתו, הרי ששורות אלה מתחילות באי-ריצוי הקורא ומסתיימות בריצוי מסוים ודל שלו.
השורה הראשונה כאן מתחילה בבקשת אהבה.
ביאליק שאל בשירו מה זאת אהבה ונשאר עם נחמה של מחסה וחברות, בשירו "הכניסיני תחת כנפך".
עם מה נשארים קוראיו של לסקלי שביקשו אהבה?
הם קיבלו בקושי מעטפה וגם היא ריקה, ללא תוכן וללא כתובת. זו אף מעטפה גרועה מהמעטפה שבחלק הראשון, כי במעטפה הראשונה עוד היה פתק שמסר מידע, גם אם חסר. במעטפה השנייה אין דבר, כלומר הבקשה לאהבה אובדת בחלל הריק, כביכול החיים חסרי משמעות לחלוטין; לא רק משמעות שלילית, אלא משמעות כלשהי.
ולכן התגובה לכך קשה אף יותר מהתגובה בחלק הראשון. מי שרצה אהבה נתקף בבכי ואולי בשינה שמגיעה לאחר שעות של בכי בלתי פוסק, שינה של אדם סחוט מבכי ומעצב. ועדיין, גם במצב הקשה והמדכא הזה מבצבצת תקווה מסוימת, כי במעטפה הריקה אפשר לשים דבר מה, "משהו", מילה שמופיעה פעמיים כאן בשיר. ועוד - כאן מופיעה בפעם הראשונה בשיר המילה "אפשר", פעם ראשונה שיש אפשרות למשהו.
אבל מדוע שתהיה אפשרות, אם קודם לכן היא לא הייתה?
האפשרות קיימת, משום שהרצון באהבה הוא נכון וראוי, הוא אינו מוגזם ולא ראוי כמו הרצון לכל הספגטי שבעולם.
ולמרות זאת, גם הרצון הראוי הזה קשה להשגה. ביאליק בשירו מעיד כי מה שרוצים אינו אפשרי, אבל לסקלי משאיר תקוות מה בדמות שבר זכוכית, טבעת עקומה או קווצת שיער, אפילו לא שיער מלא. משהו חלקי, פגום, אבל משהו. ואולי משהו שמעיד על אהבה, כמו משהו משיער האהובה, או טבעת אירוסים/נישואים או סתם טבעת שמקשטת אישה, אותה אהבה שהרצון בה מופיע כבר ממחצית השיר.
ואכן, אף כי בכל שורות השיר מתקיים משולש של המילה "אולי", הרי שמשמעותו שונה. בחלקו הראשון של השיר מתקיים משולש של "אולי" ובו ריבוי אי-ודאות שכולו עוסק באובדן. לעומתו, בחלק השני משולש ה"אולי" עוסק בתקווה, גם אם מהוססת.
ובשלוש השורות האחרונות של השיר, מצביע לסקלי על ההישג שבוויתור
שני דברים כאן שונים מאלה שהופיעו בשיר עד עתה. כאן לא מדובר בספגטי כמו בתחילת השיר, או באהבה כמו בהמשכו, אלא במעטפה ריקה, בכלום, בוויתור גדול וטוטלי.
והדבר השני השונה בחלק זה: עד כה רצינו, ואילו עכשיו אנחנו מבקשים את מה שאנחנו רוצים, את המעטפה הריקה. עד עכשיו תפסנו את עצמנו ואת הרצון שלנו כיחידים בעולם, ואילו עכשיו קיים גם העולם וגם האנשים האחרים - אנחנו מבקשים, כלומר מניחים שמישהו או משהו צריך להיענות לנו, וייתכן גם שלא ניענה.
ואולי מדובר כאן בגישה צנועה כלפי העולם וכלפי בני האדם. כשאנחנו רוצים ותובעים הכול ועוד יותר, אנחנו מאבדים אותו, ואילו כשאנחנו מבקשים ולא תובעים, וכשאנחנו לוקחים בחשבון את האפשרות שלא נקבל את כל מה שאנחנו רוצים, דווקא אז נקבל אותו ועוד בגדול - נקבל אהבה, ונקבל את כל האהבה שבעולם - כמו כל הספגטי שבעולם, את אותה כמות ספגטי שלא קיבלנו בחלקו הראשון של השיר.
בשני החלקים הראשונים של השיר קיבלנו מעטפה מאכזבת, או מאכזבת מאוד, וגם זה "בקושי". כאן, בסופו של השיר, הקושי מתחלף בבקשה - שתי מילים בעלות דמיון צלילי, אבל עם שוני גדול ביניהן. הבקשה היא אומנם למעטפה ריקה, אבל התמורה היא כל האהבה שבעולם.
ומכאן אפשר להפליג למחוזות אחרים, מחוזות שירה של משוררים אחרים, מחוזות של בודהיזם וגם אלה של הברית החדשה. על פניו אלה מחוזות אחרים של פעילות, חוויה וחשיבה אנושית, אבל בשורשיהם הם נוגעים זה בזה.
בדברי ישו בברית החדשה, ב"דרשה על ההר", אפשר לראות ביטוי לצניעות שבבקשה, ככתוב: "שאלו ויינתן לכם, דרשו ותמצאו, דפקו וייפתח לכם" (ז, 7-8). כך לסקלי - טוב שרוצים וטוב יותר שמבקשים, אך לא טוב שתובעים מהעולם. יוזכר כי הברית החדשה לא הייתה זרה ללסקלי, והוא כתב שירים שמרפררים במפורש לטקסטים של הנצרות, דוגמת שירו "הצלוב".
גם המשורר נתן אלתרמן, בשירו "על הסף", מבטא את שבחי הוויתור המופיעים בשירו של לסקלי, למשל בשורות הבאות:
חוט שחמק מידיים
הוא חוט אשר לא יינתק.
מה שכתוב על המים
לא יימחק.
זה בלי משים נישאר שכוח,
לכן זה בלי משים חזר.
זה לא היה שמור על לוח
ומשום כך זה לא הופר.
ומכאן עולה שאולי מה ששמטתי מידי, מה שוויתרתי עליו, דווקא הוא הפך לבר-השגה, ומה שלא היה שלי הפך לשלי.
מוטיב זה מזכיר מרכיב מרכזי ועקרוני בבודהיזם. תורת הבודהיזם טוענת כי החיים מכילים סבל/אי-נחת, וכי מקורה בהשתוקקות/היאחזות/צמא לתענוגות החושים, לכוח ולעושר, לרעיונות ואידאלים, מושגים ואמונות. האדם חי בתחושת חסר קבועה, שמאמללת אותו.
וגם אם יקרה הבלתי צפוי והוא יקבל את מה שהוא רוצה, לא תיפסק האי-נחת שלו. כאן נכנס המרכיב השני החשוב בבודהיזם, והוא השינוי כיסוד קבוע מרכזי בחיים. כיוון שדבר בחיים אינו קבוע, כל ההישגים האנושיים זמניים וחשופים לאובדן ומשום כך גם כשהם בני-השגה, האדם שהשיגם חושש תמיד שהוא יאבד אותם, ומכאן נובע סבלו. כל כן, אפשר להפחית את הסבל אם האדם לא ייאחז באותם הישגים ובאותם רצונות שלו, אם חומריים ואם נפשיים ומנטליים.
והלוא על כך כותב המשורר לסקלי.
רק ויתור על הרצון בספגטי בולונז ובאהבה מעניק אפשרות לקבל דבר מה ואפילו הרבה, ואילו הדבקות ברצון זה סופה אכזבה מרה. רק ההכרה בכך שהעולם דינמי ומשתנה כל הזמן וכי אין ערובה שנקבל את מה שאנחנו רוצים, מאפשרת לנו גמישות מנטלית והנאה ממה שאפשר לקבל מהעולם.
ולעיתים, דווקא הוויתור פותח איזה מחסום ואפשרות לקבל את מה שרוצים, דוגמת נשים שנואשו מהיריון ולאחר שאימצו ילד הרו במפתיע.
לשירו של לסקלי גם מאפיין פרדוקסלי ופרובוקטיבי: אלה הרוצים משהו לא יקבלו דבר - בכך הוא יוצא נגד רוח החברה שלנו, המעריכה מאמץ וכוח רצון. ומהם הדברים שהם רוצים? ספגטי בולונז ואהבה - ובכך הוא מלעיג על רצון כולנו כאשר הוא מערבב מין בשאינו מינו.
מאפיין זה מזכיר את הקואן, הקיים בתורת הזן בודהיזם. הקואן הוא קריאה לתלמידי הזן להקדיש תשומת לב למוסכמה שכולנו רגילים לה בלי שבדקנו אותה כראוי. הקואן יכול להיות משפט, שאלה, דיאלוג או סיפור, שלעיתים קרובות ניסוחם הוא פרובוקטיבי. למשל: "המורה אחז בידו מניפה, הראה אותה לתלמידיו ואמר: 'אם תקראו לה מניפה, תהיו צמודים לשם שלה, אבל אם תקראו לה 'לא מניפה' תתכחשו לעובדה. איך תכנו אותה?'"
אם כן, שירו של לסקלי מציע לקורא לשקול מחדש את דרך מבטנו על המציאות ועל העולם, ואולי אף להפוך אותה על פיה: להרגיע במקום להתאמץ, לוותר במקום להילחם. את ההצעה הזאת הוא מנסח בשירו בבוטות, דווקא משום שלדעתו יש לזעזע את הקורא על מנת שיעשה כן, וגם אז אין ערובה שתצלח דרכו.
במובן זה שמו של השיר אירוני-כפול, ולאירוניה נוספת עוד משמעות. כפל האירוניה הוא שאם תרצו הרי זו אגדה שלא תתממש, ועוד - מדובר אם כן במשמעות הפוכה לאמרתו ולכוונתו של הרצל.
אבל באותה נשימה, אם תרצו להרפות/לשמוט אחיזה, האגדה אכן תתממש.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
